חינוך וחופשת פסח: לנקות יהלומים

זמן הנקיונות לפסח הוא אחד הזמנים המורכבים במהלך השנה. במיוחד עבור מורים. אנחנו רגילים לשמוע תגובות כמו: "אוח המורים האלה, יוצאים לחופש כל כך מוקדם ואנחנו נאבקים למצוא סידור לבנים", או כמו: "טוב, אתה מסודר עם נקיונות לפסח, יש לך הרי שבוע שלם". אבל מי שנמצא בתוך המערכת יודע שהרבה מטלות שהם חלק מההוראה נדחקות לפינה ורק מחכות לחופש פסח. מבחנים לבדוק, מיילים לשלוח, מערכי שיעור להכין לתקופת הקיץ, הם רק חלק מהאפשרויות. ובין בין מצפים כמובן שתשמור על הילדים, תנקה לפסח ותעשה עוד כמה דברים שמחכים כבר מחנוכה, "על הדרך".
אז מה עושים? איך אפשר לעבור את החופש הזה בשלום?
אין לי תשובה מוחלטת. אבל אני יכול להציע כיוון.
שמעתי פעם מורה ששאלו אותו במה הוא עובד. "אני? אני מתעסק ביהלומים" הוא ענה בעיניים בורקות. לא פחות ולא יותר. בדרך כלל כשאתה עונה "אני מורה. ואשתי עובדת סוציאלית." הפרצוף של השואל משדר "אוי, זה בטח לא קל...". אבל הכל תלוי בגישה. אם הגישה שלך היא שאתה עוסק ביהלומים, גם אם רק תאמר את זה כלפי חוץ - משהו יחלחל פנימה.
את גישת היהלומים אני מזהה גם במהלך הנקיונות לפסח. אפשר להסתכל על הנקיונות כעול. להתפלל שיעבור כבר וזהו, ואפשר לראות את המקומות שאתה מנקה בבית כיהלומים ממש. למצוא דברים שלא ראיתי הרבה זמן, להתמקד שתחושה הטובה כשאתה עובד ויש לך מרץ, או בנחת שמתפרצת כשיושבים ומסתכלים על השינוי שמתרחש.
בחופשת פסח, אני משתדל ליישם את גישת היהלומים גם במבט שלי על עבודת החינוך וגם בתוך הבלאגן של נקיונות האביב. זה עוזר לי להסתכל על הדברים בצורה יותר שפויה - לא בלכלוך אני עוסק אלא בסדר, בטוב, בנשמות.