קצת מורה, קצת תלמיד

אני יכול לספר רק מה שעובד בשבילי. הפחידו אותנו כשלמדנו, שיש הורים שמשתוללים, וצועקים, ומבזים את המוהר לעיני התלמידים, ויש הרבה סרטונים שממחישים את הסיטואציות האלה בצורה מרשימה. ייתכן. המצב אצלי רחוק מלהיות קרוב למה שתיארו לי. בשבילי אסיפות ההורים הן זריקת מרץ אחת גדולה. אז נכון שזה תלוי מאוד בסוג ההורים ואני זכיתי ויש לי הורים פתוחים ומקבלים שנכונים לעבוד איתי ביחד. אבל הייתי רוצה להדגיש מה אני עושה כדי שאסיפת ההורים תהיה מיטבית. מה בידיים שלי. לבוא כדי לשמוע ולא להשמיע. אסיפת ההורים אינה המקום לפריקת התסכול והבעיות שלי עם כל תלמיד על גב ההורים. המטרה העיקרית שלה היא לקדם את התלמיד ולהורים מקום חשוב כאן. אני פותח כל פגישה בשאלה שזורקת את הכדור לצד השני - מבקש מההורה להגיד איך הוא רואה את המצב של התלמיד בזוית ההסתכלות שלו. הרבה פעמים אני מבקש שיספרו משהו חיובי על התלמיד, שאולי אני לא יודע (בעיקר באסיפה הראשונה של השנה). באסיפה האחרונה ביקשתי מהתלמיד לנסות לנחש במה אני עומד לומר שהוא טוב ועל מה אני עומד להצביע כנקודה לשיפור. רוב התלמידים אמרו בדיוק את מה שבאתי לומר והראו שהם מוד...

זהו. אני מתחיל לכתוב בלוג! יוצאים לעולם הגדול. מזכיר קצת הרגשה של יציאה לחופשי, או לידה- להיחלץ מהרחם המצומצם שהייתי בו עד כה למרחבים פתוחים ואינסופיים. הרבה זמן הבלוג הזה התבשל בתוכי. ראשיתו בבלוג שכתב גיסי (עוזיה לוי- דבר אחר) שהצית בי את הרעיון שיש פה במה מכובדת, וסופו ברצון שלי לחלוק את הידע שאני צובר ולנסות לתת משהו, נגיעה, למישהו אחר שאולי יזדקק למתנות שאני מקבל בדרך. אפשר לקרוא לזה חזון או קריאת כיוון. בבלוג הזה אנסה להביא ולשתף את ידיעותיי הדלות, חוויותיי וניסיוני בכל הקשור לנושא ההוראה והחינוך. אמנם אני רך בשנים אולם בישיבות צוות כבר שמתי לב כי יש לי מה להוסיף והרבה פעמים התפעלו מן הדרך שהתויתי. קצת על עצמי-  נשוי עם שתי בנות מקסימות, השנה זכיתי להיות מחנך לכיתה ז בישיבה תיכונית במרכז הארץ. מאוהב בעבודת החינוך עוד משחר בחרותי. אסיים בתפילה שיתן ה' בליבי חכמה ויתן חן בדבריי בעיני הקוראים כאן. שלא אכשל בדברי וישמחו בי חבריי. אמן כן יהי רצון.